כנס כורדי בירושלים עם קטעים מהמופע סיהרא ושימשא



המופע החדש יכלול קטעי הומור מחיי העדה הכורדית עם טיפים לחיים מאושרים
והכול תוך אהבה אמיתית לירושלים ולמדינת ישראל
חייליה ואזרחיה


המופע החדש - סיהרה ושמשא - פירסום



- מופע חדש בשפה הארמית - סיהרא ושימשא - פורים 2008

בס"ד


לכ' הגב יפה מתנ"ס מרחבים
שלום רב

  • עפ"י בקשתך ובתיאום עם יוכי ניסן הריני להעביר אליך תקציר המופע "סיהרא ושמשא" (שמש וירח) האמור להתקיים אצלכם אי"ה ביום שלישי 18/3/08 יא באדר ב' תשס"ח בשעה 19:30 (ניתן לקבוע שעה מדויקת בתיאום טלפוני עם יוכי).
  • המופע "סיהרא ושמשא" – שמש וירח הנם שני איתני טבע מלכי יום ולילה הניכרים בחשיבותם והשפעתם על כדור הארץ ושינויים ובתהליכים שהם עוברים.
  • הקשתי את הדבר על גבר ואשה במשפחה שהנם מלכי הבית בעלי השפעה עקיפה וישירה על כוכבי הבית (הילדים) והסביבה.
  • במופע אני מעלה תמונות מחיי נישואין, אז בכורדיסטן הרחוקה, וכיום, תוך דגש על הבדלים,רגישויות אי הבנות כעסים מאוויים פמיניזם ושוביניזם.
  • התמונות לקוחות מחיי יום יום וכל אחד יוכל להזדהות עם סיטואציה מסוימת.
  • המופע בשפה הארמית. מועבר בצורה עשירה וקולחת מתובל בביטויים פתגמים משלים שירים והכל בהומור ובצחוק.

כתיבה , בימוי ומשחק – גילה חכימי

מוסיקה – שמשון קלימי ולהקתו.

הגברה – אושר רז

ארגון ופרסום - יוכי ניסן.



בברכה

חכימי גילה

מתוך אתר הצופה - על המופע והשפה הארמית

ביקורת שנכתבה באתר הצופה על מפגש בין הכתבת נאוה סטולר עם גילה בנושא - השפה הארמית והמופע "בלישנא נושאן"

כתבתה של נאוה סטולר
אתר הצופה - מוסף ''השבוע'' - אנא כורדי

06/01/2008

ההצגה 'בלישנא נושאן' מעלה על סדר היום את העדה הכורדית ואת השפה הארמית. גילה חכימי, מבנות העדה, מפגישה במופע סטנדפיסטי את העבר העשיר והערכי של העדה עם ההווה הישראלי, והכול בשפה הארמית # צעירי העדה מתחברים לשורשים, המבוגרים שוקעים בנוסטלגיה, והשפה הארמית זוכה לפריחה.

המופע אמור היה להסתיים, אלא שהקהל חזר וביקש הדרן, והסטנדפיסטית, גילה חכימי, נותרה חצי שעה נוספת באור הזרקורים. בתום 120 דקות הסתיים המופע, והקהל מחא כפיים ללא הרף. נשים מבוגרות בעיניים דומעות שילחו לעברה נשיקות, מעריצים נרגשים עלו על הבמה והגישו לה זרי פרחים, וקריאות עידוד נשמעו מכל עבר. הקהל יצא מגדרו, מסרב ללכת, רוצה להישאר עוד קצת באווירה של המופע, המחזירה אותו למחוזות ילדותו, אי שם בכורדיסטאן האיראנית.

בשביל גילה חכימי, כותבת המחזה והגיבורה הראשית, זאת הייתה ההופעה האחרונה של המחזה 'בלישנא נושאן', העוסק בהווי הקהילה הכורדית-איראנית, באירן ובישראל. חינוך, חיי משפחה, מערכת היחסים בן בני זוג, ועוד. נוסטלגיה מול החיים המודרניים.

גם לה הפרידה לא קלה. במשך השנתיים האחרונות היא הופיעה בכל רחבי הארץ וסחטה דמעות לא מעטות מקרב בני העדה בישראל. "הרגשתי שהנושא מוצה וצריך להמשיך הלאה בכיוונים חדשים". בעוד כחודשיים היא מתכוונת להעלות מופע חדש: 'סהרה(ירח) ושמשה(שמש)'.

במופע 'בלישנא נושאן' - השפה הארמית - שהיא השפה המדוברת בפי יהודי כורדיסטאן האיראנית - מנסה חכימי להפגיש את העבר העשיר והערכי של העדה עם ההווה הישראלי, והכול כמובן בשפה הארמית. המופע עשיר בביטויים, מראות וחוויות מחיי הקהילה, מקודש ומחול, בשילוב ריחות, צבעים, צלילים ומנהגים. לצדה של חכימי בהצגה מופיעים גם נגנים, רקדנים וזמרת.

מסתבר שהשפה הארמית חיה, קיימת ונושמת. אומנם היא שונה במקצת מן הארמית העתיקה שבתלמוד, אבל הקשר אל העבר ברור ובולט, ועל כך גאוותה של העדה. המופע של חכימי עשה כנראה משהו לעדה, כי בתקופה האחרונה נראים ניצנים של חזרה לשורשים של בני הדור השני והשלישי, אשר מעוניינים לרכוש את השפה. חכימי מעידה כי לפני מספר שבועות פנו אליה מהיישוב כפר יונה בבקשה ללמד שם ארמית. "קוראים לי אליעזר בן יהודה של השפה הארמית. עד שעשיתי את ההצגה אף אחד לא התעסק בנושא יהודי כורדיסטאן, והיום קורה לשפה הארמית מה שקרה לשפת האידיש בשנים האחרונות. הדור השני רוצה לשמר את השפה כדי להעביר אותה לדורות שיבואו אחריו, כאילו הייתה החיבור לעבר ולמסורת המשפחתית. במופעים שלי ניתן היה לראות בקהל צעירים וזקנים".

המומה מן ההד התקשורתי שעשתה ההצגה, היא לא תיארה לעצמה שמופע בשפת האם השגורה בפיה משחר ילדותה יגרום להתרגשות כה רבה. היא מציגה בגאווה את האלבום שערכה בעקבות המופע, משופע בכתבות מחמיאות. מדגישה שהכי חשוב מבחינתה היה האושר שהסבה לזקני העדה. "ימים אחרי ההצגה אני מקבלת טלפונים מנשים נרגשות המודות לי על ההזדמנות לחזור במנהרת הזמן אל החיים השלווים והמיוחדים של יהדות כורדיסטאן, וזה גורם לי אושר גדול". חכימי מרגישה גאה על כך שהעלתה מחדש על סדר היום את השפה הארמית ואת העדה הכורדית.


יהדות כורדיסטאן חיה בעבר בחבל ארץ כורדיסטאן, אשר חולק בין מספר מדינות: עיראק, איראן, תורכיה וסוריה. הקהילה היהודית הגדולה ביותר חיה בצפון עיראק, והשנייה בגודלה באיראן. מעט קהילות היו גם באיזור תורכיה וארמניה. קיימים הבדלים בולטים במנהגים ובניב של השפה הארמית בין יהודי כורדיסטאן העיראקית לכורדיסטאן הפרסית ולאלה החיים בתורכיה ובסוריה. בישראל חיים כיום כ130,000- יהודי כורדיסטאן.

להגשים חלום ישן

חכימי, בשנות השישים לחייה, מתגוררת בבית יפה ומטופח באחת משכונותיה החדשות של פרדס חנה. עד לפני כחמש שנים היא ניהלה את בית הספר הממלכתי דתי במקום. כשיצאה לגמלאות החליטה להגשים חלום ישן ולהעלות מופע המשחזר את החיים בקהילה הכורדית של איראן. ביום השנה למות אימה, לפני כשנתיים, החליטה להעלות לזכרה את ההצגה הראשונה שכתבה. מי שמכיר אותה, לא התפלא על כוונתה לעלות לבמה. היא תמיד שימשה על תקן הסטנדפיסטית של העדה. בכל אירוע משפחתי, במקום עבודתה, היצירתיות וההומור היו חלק בלתי נפרד מחייה.

"אין רגע דל במחיצתה", אומר בעלה אסף. סדר יומה מתחיל בשעה 5.00 בבוקר בתפילת שחרית, שלאחריה היא צועדת עם חברה לאורך רחובות המושבה. בשעה 6.30 הן יושבות לשתות קפה בחצר ביתה. בשעה 7.00 היא מתחילה בסידורי הבית. בשעה 10.00 בדיוק, כשהבית מבריק ומצוחצח וארוחת הצהריים על הכיריים, היא יוצאת להסתובב במושבה. חנויות לאמנות ובגדים זה ביקור חובה. יש ימים בהם היא יושבת לכתוב קטעים למופעים או לאירועים נוספים. היא גם תופרת. קירות ביתה מעוטרים ביצירות יפיפיות מעשה ידיה. גם לנכדים יש מקום חשוב בחייה, לפחות יום בשבוע היא נוסעת לבקר אותם. הערבים מוקדשים לתיאטרון, הרצאות ופעילויות נוספות. היא גם מקפידה לנסוע מדי פעם לחו"ל. לישון היא לא הולכת לפני השעה 01.00. "יש לי נדודי שינה. האנרגיות פועלות שעות נוספות. בעלי תמיד אומר 'למה שתישני, כך לא תדעי מה שקורה בעולם'".

חכימי מודה שבעדה מסורתית כמו שלה לא פשוט לאישה לעלות על הבמה. ובכל זאת היא עדיין משוכנעת שמעמדן של הנשים בעדתה טוב יותר ממצבן של הנשים המשתייכות לתנועות פמיניסטיות. "'כל כבודה בת מלך פנימה', הוא מוטיב מרכזי בחיי עדתנו. לבעלי לא היה קל עם הרעיון שאשתו תופיע, נראה היה לו לא מכובד. אנחנו גם עדה מאוד אצילית ושקטה, מתרחקים מכבוד ומאור הזרקורים. הבטחתי לבעלי הרבה מאוד הבטחות לפני שנתן את הסכמתו. גם בהצגה אני מתייחסת לנושא של מעמד האישה. אצלנו בעדה אישה היא עטרת בעלה, עיקר הבית. הנשים הפמיניסטיות חושבות שיש להן שחרור, אך הכל מדומה. דווקא בעבר לנשים היה יותר חופש ביטוי וחופש עשייה. אף אחד לא אמר להן מה לעשות ואיך לעשות".


את המופע הראשון היא העלתה במתנ"ס בפרדס חנה, בו מתגוררים רבים מבני העדה. "האולם היה מלא מפה לפה, כ-450 איש, מבלי פרסום מצדנו", אומרת חכימי.
כשהיא נשאלת איך פתאום בגיל שישים מתחילים לכתוב מחזות ולהופיע על הבמה, היא אומרת כי מבחינתה היה פה אתגר עצום, והיא הרי מאוד אוהבת אתגרים. שנית, עולם התיאטרון לא זר לה. עוד בהיותה בגן חובה, היא שרה ברדיו המקומי, של סננדג'. בהיותה מורה בבית הספר היסודי בפרדס חנה, היא לימדה דרמה ועסקה בכתיבת מחזות. "כל שנות עבודתי בבית הספר הייתי אחראית על כתיבת מחזות, לעיתים נעזרתי בתלמידים ובבעלי. בדרך כלל לא נזקקתי להרבה מחשבה, הדברים פשוט זרמו. גם באירועים המשפחתיים תמיד הייתי הבדרנית. אהבתי להמציא שירה לכל אירוע. בטקסי 'החינה' למשל הייתי מחברת שירים על הכלה, על יופיה המיוחד, ותמיד בנימה של הומור. הקהל היה יוצא מגדרו".

המחשבה לכתוב מחזה על עדתה ריצדה במוחה במשך זמן רב. "חשבתי על כך שכשאצא לגמלאות אעשה משהו מיוחד. כמו למשל להוציא את הנשים המבוגרות מבתיהן כדי לראות פעם אחת בחייהן מחזה. הרי מדובר בנשים שאת רוב חייהן בילו בביתן. אין להן שמץ של מושג איך נראה היכל התרבות. באחד הקטעים, כשעשיתי פרודיה על מעמד הנשים, ראיתי איך הנשים בעין אחת צוחקות ובשנייה בוכות".

געגועים לזמנים אחרים

היא נולדה בעיר סננדג', בירת חבל כורדיסטאן האיראנית, בשנת 1946. הם היו ארבעה ילדים במשפחה. מאביה, שהיה בעל חנות, התייתמה בגיל חמש, כך שהרבה זכרונות לא נשארו לה ממנו.
את יופיה של קהילת סננדג' היא דווקא זוכרת היטב. היא נזכרת בערגה בימים ההם.

"רוב יהודי החבל התגוררו בסננדג'. עיירה יפיפייה באיזור הררי, עם נופים ציוריים. הקהילה היהודית הייתה מבוססת ברובה. ניכרו בה גם מספר משפחות חסרות אמצעים, שנתמכו ע"י אליאנס. הילדים שלמדו בבתי הספר קיבלו ארוחת צהריים, ומדי חג קיבלו בגדים חדשים ונעליים. לקהילה היו שני בתי ספר יהודיים, אחד לבנים ואחד לבנות. תוכנית הלימודים הייתה כללית של משרד החינוך, בתוספת השפה העברית, שניתנה ע"י מורים מקומיים או ע"י שליחים שהגיעו מארץ ישראל. בשעות אחה"צ פעלה במקום תנועת הנוער 'חלוץ', שהבוגרים הדריכו את הצעירים והעבירו להם פעילויות מגוונות, ובעיקר סייעו להם ברכישת השפה העברית. לא הייתה משמעות למושגים חילוני ודתי. כולם שמרו על קדושת השבת והקפידו על ביקור בבית הכנסת.

"בסננד'ג היו שלושה בתי כנסת. 'כנשיתא רבתא', בית הכנסת הגדול, היה מרשים בעושרו, הרצפה הייתה מכוסה בשטיחים פרסיים, והקירות מקושטים ב"מנורה" כתובה בצבעים מרהיבים. ספרי התורה היו מעוטרים בכסף טהור, עם רימוני כסף תלויים עליהם. עזרת הנשים הייתה מוגבהת יותר, והנשים נהגו לזרוק משם סוכריות, לומר 'קלולי' באירועים ולהביא מטפחות חדשות וצבעוניות לקישוט ספרי התורה. בחצר בית הכנסת הגדול גרה משפחה ששמרה ותיחזקה את בית הכנסת. קראו לאבא: 'קא אלי' - שמש.


"בעיירה סננדג' היו רבנים שהנהיגו את העדה ושימשו גם כשוחטים ומוהלים. היו מורים שלימדו עברית, ביניהם המורה המפורסם שהיה לי הכבוד ללמוד אצלו, מירזא בראכאס. באופן כללי אנחנו היהודים דיברנו בשלוש שפות. השפה הפרסית - שפת המדינה, הכורדית אותה דיברו המוסלמים, וארמית כורדית שהייתה שפת הדיבור של היהודים".

חכימי מספרת על האווירה הדתית שהייתה מאוד מיוחדת. "ככלל, הדת הייתה דבר מובן מאליו. לא היו דתיים וחילוניים כמו בארץ. אנחנו הילדים חיכינו לחגים, שהיה להם צביון מיוחד. למשל בערב ט"ו בשבט נערך סדר כהלכתו ונהגו להניח על השולחן מכל סוגי הפירות שרק ניתן היה לרכוש. מנהג יפה היה בעיירה לשלוח מעין משלוח מנות מבית לבית, וכל משפחה שקיבלה צלחת פירות, נהגה למלא את הצלחת בחזרה. למחרת המורים המוסלמים בבית הספר חיכו לילדים היהודים שיביאו להם פירות מקערת ט"ו בשבט.

"בחג הפורים היו מנהגים מיוחדים. מאכלים ומאפים - כסניי, פרכתי, בדמותם של אסתר ומרדכי, ביצים קשות ומאירות, מתנות לעניים, וכמובן קריאת מגילה. אנחנו הילדים אספנו קרשים, מהם היינו מכינים דמויות של המן וזרש אשתו. מגללים של הצאן עשינו תכשיטים בהם קישטנו את הדמויות, ומיד לאחר מכן העלנו אותם במדורה גדולה שערכנו. אז היינו פוצחים בשירה אדירה על מר גורלם של זרש והמן. 'המן הייבו מן טרה כסילב דיאלי בארעא מירה זרש מה נקשט מירה שלמה סרינה אללה לילי לילנגי המן יתו גטינה'.

"מיד אחרי חג הפורים התחילה הטקסיות של חג הפסח. הנשים היו עוסקות במלאכת נקיון החיטה, תוך שירה וזימרה. אחר כך המשפחות היו לוקחות לטחון את החיטה בתחנת הקמח, כברת דרך לא קלה, תוך שירה ואיחולי מזל טוב לשנה הבאה בירושלים הבנויה. לאחר שהקמח נטחן, נאפו המצות בתנור מרכזי, והושמו בחדר מיוחד שאף אחד לא היה מורשה להיכנס אליו. אני זוכרת שהאמהות הזהירו את הילדים שמי שיאכל מצה, יהיה לו חור בבטן, והילדים האמינו ופחדו להתקרב. בליל הפסח, כשכולם היו מסובים לליל הסדר. התקיים טקס כדי להמחיש לילדים את יציאת מצרים. אנחנו הילדים חיכינו לליל הסדר כדי להגיע לשלב הזה. כל הילדים היו צריכים לצאת מחוץ לבית, כשהגדולים סוחבים את הקטנים על כתפיהם, ואז הם היו חוזרים אחד, אחד, דופקים על הדלת, ובעל הבית שערך את הסדר, היה שואל אותם 'מי זה?', והם היו עונים: 'אנחנו'. 'מהיכן באתם?' 'ממצרים'. 'מה באמתחתכם?' 'מה נישתנים'. 'לאן אתם הולכים?' 'לירושלים'. 'אז גשו אלי ונעלה יחד לירושלים'. הם היו ניגשים לראש המשפחה ומקבלים ביצה, וכך כל הבאים אחריהם".

נכסי צאן ברזל

מה נשאר היום מכל המנהגים ואורח החיים של העדה?

"העדה ככלל אומנם לא נשארה דתית, החיים בארץ עשו את שלהם. אבל יחד עם זאת יש לנו נכסי צאן ברזל, כמו למשל נושא הכבוד למבוגרים. אצלנו רואים זאת גם בקרב בני הדור השלישי של העדה שגדלו והתחנכו בארץ. כשמבוגר נכנס לחדר, מיד כולם עומדים, עד שיישב, מקשיבים לדבריו בכבוד, ובכל כיבוד הוא יהיה ראשון. גם הסמכות האבהית אצלנו בעדה לא נפגעה.
"בכלל, העדה שלנו היא עדה מאוד חרוצה, עדה שלא מחפשת שררה ולעולם לא תתלונן על אפליה עדתית. אנחנו תמיד מסתפקים במה שיש לנו. אין לנו שום רגשות תסכול כלפי המדינה. אף פעם לא חשבנו במונחים שצריך לתת לנו יותר".

כשהייתה בכיתה ו' עלתה חכימי עם אמה לישראל. תחילת דרכה בארץ הייתה ביישוב אופקים, וכעבור שנה עברו לפרדס חנה. היא למדה בבית הספר הממלכתי דתי ישורון, אותו תנהל כעבור שנים. את הלימודים בתיכון עשתה בבית הספר תחכמוני בחדרה. משם המשיכה ללימודים גבוהים במכללת תלפיות בנתניה, התמחתה בתחום החינוך המיוחד. בהמשך למדה יהדות במכללה לבנות בירושלים ועברה מספר השתלמויות בתחום הדרמה.
את דרכה המקצועית החלה בבית הספר 'ישורון' ביישובה. תחילה כמורה לחינוך מיוחד, מנחה בתחום, אחר כך כסגנית מנהל, ובהמשך התמנתה למנהלת המוסד. במשך 11 שנה היא ניהלה את המקום.
בעלה אסף, בן דוד שני שלה, נולד והתגורר אף הוא בעיירה סננדג'. לארץ עלה בשנת 1964 בהיותו בן 24. הוא הספיק לשרת בצבא הפרסי בחיל ההנדסה. אסף הגיע לפרדס חנה ופגש את מי שעתידה להיות אשתו. "אחותו הגדולה שהייתה חברה שלי שידכה בינינו. אני הסכמתי כי הכרתי אותו וידעתי שהוא אדם מאוד רציני, אצילי ורוחני. הוא עסק בכתיבה של שירה פרסית". בהמשך נולדו להם שלושה בנים. שלושתם למדו בישיבות תיכוניות, שניים ב'מדרשיה', והקטן בכפר הרואה. כיום, מתגאה חכימי, אחד מהנדס, השני עורך דין, והשלישי בעל תואר שני בתנ"ך ומחשבת ישראל, ונמצא בשליחות עם משפחתו בארצות הברית. עד שאסף בעלה יצא לגמלאות, הוא לימד טכנולוגיה בתיכון הדתי-טכנולוגי בפרדס חנה.
כשחוזרים לדבר על המחזה, חכימי רוצה להתייחס לאותן סוגיות המאפיינות מאוד את העדה.

היא נותנת כדוגמא את מידת הכנסת האורחים שנשארה עד היום בולטת מאוד בייחודה. "כשנכנס אלינו אורח, כולם היו עומדים דום, ואז בעלת הבית הייתה אומרת, בארמית, 'ברוך הבא על ראשי, על כתפי ועל כל אשר לי. אהיה שפחתך ובניי יהיו עבדיך, ביתי הוא ביתך'. הייתה ממש העברת בעלות לאורח. ועד היום אנשי הקהילה מתנהגים כך. כשחמותי למשל באה לבקר אותנו, אני מקבלת אותה בחרדת קודש. כבר בפתח אני אומרת לה בארמית, 'ברוכה הבאה הגבירה הגדולה', ואז מתחיל 'משחק הכסאות', עד שמצליחים להושיב אותה בכיסא הכי מכובד בסלון; היא לא רוצה ואנחנו לא מוותרים מפאת כבודה. בזמני הארוחה הבנים הם אלה שאחראים להעביר את הנטלה בין כל המסובים, כדי שלא יצטרכו לקום ממקומותיהם. האורח תמיד יברך בברכת המזון. כשמביאים את האוכל, כל אחד נותן לשני את הזכות להיות הראשון. יש אצלנו הרבה ביטול עצמי, וכמובן חשובה גם הטקסיות. המבוגר תמיד יהיה במרכז העניינים. את הדברים האלה אני מעלה בהצגה בקיצוניות, והקהל שכל כך מכיר את המנהגים מתפוצץ מצחוק".

בהצגה 'סהרה ושמשה', שתועלה בחודשים הקרובים במתנ"ס של פרדס חנה, היא בחרה לעסוק, בהרבה הומור וחן, במערכת היחסים שבין הגבר לאישה, כמובן מבלי לעבור את הגבולות שלא לפגוע חלילה בעדה שהיא מאוד צנועה. "כמו ששמש וירח הם מעמודי התווך של היקום, כך בעל ואישה הם עמודי התווך של הבית. לכל אחד יש את התפקיד שלו, וכל אחד מקרין חום כלפי השני, ויחד עם זאת קיימים הרבה ניגודים. אבל למרות הניגודים והקשיים הם חיים יחד ומאירים על שאר בני המשפחה, המשולים לכוכבים".

באחת הסצינות במופע החדש הבעל מבקש מאשתו שתכין לו 'כפתה' (אורז עם בשר, מאכל כורדי) בתוך החמין, כי חשקה נפשו בכך. האישה רק שומעת את השם 'כפתה', היא פותחת בצרחות היסטריות. כי בגלל ה'כפתה' היא למדה בבית הספר רק שלושה ימים. איזה 'עיני' (אישה נוראית) אמרה לאימה כי בת לא צריכה ללמוד בבית הספר אלא לשבת בבית ולבשל 'כפתה' לבעלה. "מדובר במאכל לא קל להכנה, אבל אז לנשים היה את הזמן להכין אותו. כל היום שלהן סבב סביב הבית. היום אין זמן להכין את המאכלים האלה. הזוגות הצעירים של העדה הם מודרניים. הנשים מצאו את דרכן. הכלות שלי למשל מרוקאיות". אומרת חכימי.

היא גם מעבירה ביקורת על אופן לבושן של הנשים כיום. "אצלנו הנשים היו הולכות מאוד בצניעות. רוב גופן היה מכוסה. לגבר הן לא קראו בשמו מפאת כבודו. הוא מצדו היה קורא לאישה בשם הילדים, או 'אם ילדיי', גם כדרך של כבוד. כשאישה נישאה ונכנסה לבית חתנה, היא הייתה צריכה ללמוד מה תפקידו של כל אחד במשפחה ואת שמותיהם של כל בני המשפחה, כי כולם התגוררו יחד. החותנת נקראה הגברת הגדולה, החותן נקרא הגביר הגדול. כשהכלה הגיעה לבית חתנה לעתיד, היא לבשה 'נוחפה', שלא יראו את פניה מפני צניעותה, ורק כאשר הגיס או מישהו אחר מבני המשפחה היה נותן לה מטבע זהב ואומר לה 'די לך מספיק, את יכולה להוריד את צעיפך, את חלק מהמשפחה', היא הייתה מסירה את ההינומה. מיותר לציין שאחוז הגירושין אצלנו בעדה נמוך מאוד, וכך גם אחוז הבגידות. אנחנו שומרים מאוד על התא המשפחתי".

כבוד הדדי

לכל אורך הראיון הקפידה חכימי שגם בעלה יהיה נוכח. כשהיא נשאלה שאלה, היא ביקשה ממנו שיחווה גם הוא את דעתו. ניכר היה, כי היא מאוד מקפידה בכבודו. על רקע זה השאלה אם היחס בין גברים לנשים בעדתה נשמר גם בארץ הייתה מחויבת המציאות. "ודאי שחלו שינויים", היא אומרת. "החיים בארץ עשו את שלהם. אבל עדיין יש את הכבוד הבסיסי בין הבעל לאשתו. אני אדם מאוד פתוח, דעתני, עם המון אנרגיות. בעלי, לעומת זאת, מאוד שונה ממני. יציב, שמרני. הוא גם עלה לארץ בגיל יחסית מאוחר, כך שאת עיקר החינוך הוא ספג באיראן, ויש לכך השפעה רבה. יחד עם זאת יש בינינו המון כבוד הדדי. בעלי מאוד מבין לליבי ונותן לי חופש מוחלט, וגם אני מאוד משתדלת ללכת לקראתו, לשמור על הדברים החשובים לו".
גם נושא החינוך זוכה במופע להתייחסות. "בסננדג' מספיק היה שהאבא יסתכל על הילד כדי שהוא יחדול ממעשיו הרעים. לא היה צורך לדבר. נושא החוצפה בכלל לא עלה על הפרק. אם הילד היה עושה מעשה שובבות, היו מוטחות לעברו קללות נמרצות כדוגמת 'אסטור על פניך ואשבור את 32 שיניך'; לבת היו אומרים 'השפילי את ראשך ואל תרימי את עינייך'.

הקללות אצלכם בעדה מאוד מעניינות.

(היא צוחקת) "כן, יש אצלנו מבחר לא קטן. השפה שלנו עשירה בביטויים ואמרות שפר, אלא שיפה לשמוע אותם בשפת המקור. בהצגה כשאני משתמשת באותן קללות, הציבור לא יכול להפסיק לצחוק".

מה נשאר מכל מה שאת מתארת במופע בקרב הדור השני והשלישי?

"אין ספק שההשפעה החברתית היא רבה מאוד. ילדינו התחנכו במסגרות דתיות בארץ, וקיבלו בבית את החינוך שלנו, אבל עדיין ניכרת מאוד ההשפעה החיצונית. לצערי, נראה כי החינוך בארץ ירד לטמיון. המנדט שהיה בעבר אצל המחנכים עבר אל ההורים, אבל גם שם הוא לא קיים היום. ההורה פוחד לחנך. השינויים שחלו בחברה החילונית לא פסחו גם על החברה הדתית. סערת המודרניזציה חלה גם עליה. יחד עם זאת, אני חושבת שאצלנו בעדה עדיין נשאר נושא הכבוד לגדולים, חשיבות התא המשפחתי, חינוך הילדים וההמשכיות. הבן הגדול שלי אמר לי לא פעם שהוא מצטער על החינוך שהקננו לו, להיות עדין, צנוע, ותרן, כי זה לא מתאים לארץ, כאן דורכים על אנשים כאלה.

מדברים בבית ארמית?

"בעלי ואני כל הזמן, זאת שפתנו. לצערי, רק הבן הגדול יודע ארמית, אבל הנחמה היא בנכד שביקש ללמוד את השפה ואנחנו עובדים איתו על זה".
כשחכימי נשאלת אם יש געגועים לעבר, היא עונה כי חסרים לה נופי הילדות שהיו בעיירה סננדג' ותחושת היהודי האמיתי. "העיירה הציורית שנמצאת בהרים היא היום כבר עיר גדולה. אז היו בקרבתה נהרות ומפלים. פסגת ההר הגבוהה ביותר נקראה מערת אליהו. אלו נופים שלא רואים כמותם בארץ. בנוסף יש גם געגועים לאווירת החגים, לכל אותם סימני חג, לפיוטים המיוחדים שהושמעו בבית הכנסת. זה היה עולם של טוהר. המסורת הייתה אז מאוד חשובה".

גם בשבדיה יש דוברי ארמית

"אין ספק שהשפה הארמית חוזרת", אומר ששון נעים, יו"ר עולי כורדיסטאן העולמית. "ניתן לראות זאת על פי מספר האנשים המבקשים ללמוד את השפה, בעיקר הצעירים". נעים פועל במרץ להקים בית ספר ללימוד השפה. כיום ניתן ללמוד אותה בקורסים הניתנים על ידי עמותת עולי כורדיסטאן העולמית.

לאחרונה התנהלו דיונים בכנסת על הרעיון להקים רשות ממלכתית שתעסוק בלימודי השפות העתיקות, כשאחת מהן היא ארמית. אבל לדברי ששון, הארמית מספיק חשובה כדי שיקדישו לה תשומת לב נפרדת. "התלמוד וספרים נוספים בארון הספרים היהודי הם בשפה הארמית. אומרים שהדרך הישירה להגיע לקב"ה היא בשפה הארמית, כי מלאכי השרת לא דוברים שפה זו. זאת גם הסיבה, לפי אותה טענה, שהקדיש נאמר בארמית. אני מקווה שבעזרת חברי הכנסת, שכבר היום חלקם מגלים אהדה לנושא, נוכל לקדם סוגייה זו".

ארמית הייתה שפתם של השבטים הארמיים שחיו ממזרח לארץ כנען עד לאיזור אשור ובבל באיזור השייך כיום לתורכיה, עיראק וסוריה. במשך הזמן הפכה הארמית ללשון רשמית ומדוברת בארצות אלו, וכן בפרס ובארץ ישראל.
בזמן הממלכה הפרסית במאות ה-4-6 לפני הספירה הייתה הארמית השפה הרשמית של כל תושבי הממלכה. היהודים שחזרו מגלות בבל אחרי הצהרת כורש הביאו איתם את השפה לארץ ישראל. מתקופה זו שימשה הארמית כשפת היהודים לצד העברית. העברית שפת החכמים והמשכילים, והארמית השפה הנפוצה. תחילה הארמית הייתה רק שפת הדיבור, אבל עם הזמן דחקה את העברית.

כיום יש כ-500,000 דוברי ארמית ברחבי העולם. היא מדוברת במספר מדינות כמו ארמניה, אזרבייג'ן, איראן, עיראק,ישראל, גאורגיה, לבנון, רוסיה, סוריה ותורכיה. "אפילו בשבדיה יש קבוצה של נוצרים דוברי ארמית", אומר נעים.
על ההצגה של גילה חכימי אומר נעים, כי "היא אותנטית מאוד ומחזירה את הציבור הכורדי למחוזות ילדותו הרחוקים".

אכן , אנו תקווה כי המופע יצליח ויהודי כורדיסטאן האיראנית יוכלו להיזכר בערגה בילדותם, ולשפה הארמית הדומה לשפת הגמרא תהא עדנה מחודשת - כמו שנאמר - "בעייזולא........" ובזמן קריב

 

על המופע "בלישנא נושאן" - מאת גילה חכימי

המופע נקרא בלישנא נושאן, כלומר בשפה שלנו-השפה הארמית- שהיא השפה המדוברת בפי יהודי כורדיסטאן האיראנית. במופע מנסה גילה חכימי להפגיש את העבר העשיר והערכי של היהודים, עם ההווה הישראלי. העדה הכורדית מאופיינת בחריצותה, באצילותה בצניעותה. מטעניה התרבותיים והערכיים תרמו רבות בקליטתה ובשילובה הבריא בחברה הישראלית. המופע בלישנא נושאן עשיר בביטויים במראות ובחוויות מחיי הקהילה מקודש ומחול, בשילוב ריחות צבעים צלילים ומנהגים והכל מלווה בהומור ובצחוק

The kurdish show called "balishana noshan".Its language is ARAMIT which is the language of the "GMARA".The show describes in details how was jewish community life at Kurdistan 50 years ago. Great humor, fun and a lot of nostalgic situations. מחברת ההצגה שגם ביימה ומשחקת - הגב' גילה חכימי - מנהלת בית ספר בדימוס, נולדה בעיירה הציורית ססנדאג שבכורדיסטאן האיראנית.מדברים על יופיה של שוויץ, אך מי שלא ראה או טייל בסננדאג (לעיתים מכונה גם "סנא") לא ראה עיר ציורית העולה ביופיה ובנופיה על כל מקום אחר. כדי לקרוא על יופיה של העיירה ניתן להכנס לקישור הבא - יופיה של סננדאג

jews kurdish - Google News